"ממשלת ארה״ב נגד בילי הולידיי": שרה מהלב

בילי הולידיי המנוחה ככל הנראה צריכה לקבל ייצוג קולנועי טוב יותר מזה, על אף שלא מדובר בסרט רע. בהקרנת טרום הבכורה היה סט שלם, אשר כלל הרצאה, הופעת סקסופון, פסנתר ואת קולה הענוג של הזמרת תום כהן. ההרצאה הכינה את יושבי אולם מוזיאון תל אביב, שהיה אחד הראשונים להקרין סרטי טרום בכורה, שנייה ורבע לפני שישראל חזרה אל אולמות הקולנוע האמיתיים. ההרצאה ואוסף השירים של הזמרת הדגולה עשו עבודת הכנה לכל הצופים שלא חוו את הולידיי בזמן אמת, אבל ברגעים מסוימים, אי שם לקראת הסוף היד נעה בעצבים על כיסא העץ הקשיח והמתינה לסרט שיתחיל. המון המון פרטים על הולידיי שכבר החלו לחזור על עצמם, היו ככל הנראה הכנה לא מודעת למה שהולך להתרחש בסרט עצמו.

התחלת סרטו של לי דניאלס ("פרשס", "המשרת") לא מותירה מקום למחשבות נוספות, לפני הצלילה אל העיקר, אשר מתייחס לעשור האחרון בחייה של הזמרת. הסרט מתחיל בסיפור רקע בנוגע לחוק שחוקק נגד לינץ' בשחורים, דאז ולא עבר. ניתן לראות, פעם נוספת, את הדפוס החוזר בסרטיו של דניאלס, אשר עושה את השירות עבור המאבק למען השחורים בארצות הברית והעובדה שהוא מספר בכל פעם, מזווית שונה לחלוטין את הקושי והמאבק ביציאה אמיתית לחירות ובעיקר לשוויון. הפעם הוא בוחר לספר את סיפורה של זמרת, אשר הפכה לסמל למאבק בשלטון המסואב דאז ובשלוחותיו, אשר רדפו אותה רק מכיוון שהיא העזה.


קול מדהים ופעילות למען השחורים בארצות הברית. הקהל אהב, הממשלה פחות | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

הציפייה מסרטו של דניאלס הוא כמובן להתמקד בסיפורה של הולידיי, אבל גם לא מעט בהלך הרוח של התקופה ובסבל שחוו השחורים באותה התקופה ולא רק הולידיי עצמה. ובכן, הציפייה הזו הולכת ומתמוססת לכדי אבק, כאשר הסרט הולך ומתקדם בשלביו כיוון שדניאלס בוחר, משום מה, בחירה אומנותית מושכלת, אך משולבת בכזו עלילתית בנאלית ומשעממת למדי. לצד שיריה הנפלאים של הולידיי, בוחר דניאלס לספר את סיפור התמכרותה להירואין וכמובן את הזיקה והדחף העז לשיר את אחד משירי המחאה המפורסמים שלה: "פרי מוזר". הבעיה של הבחירה הזו, היא שהכיוון העלילתי הזה הופך לתמה תבניתית קבועה, אשר מלווה את הסרט כמעט עד השלבים האחרונים שלו, מבלי לסטות יותר מדי לאף כיוון.

בילי הולידיי מופיעה שוב ושוב, בכל מיני מקומות שונים ומשונים ברחבי ארצות הברית ובעיקר בדרום. בילי הולידיי עושה סמים בין לבין ולעיתים גם עולה מסוממת לבמה. הוורידים שלה עמוסי סימני מחטים והיא שואפת ושואבת סיגריה נוספת, בזו אחר זו, בין הזרקה לשיר. היא גם מלווה בצוות גברי מאכזב למדי, בכל הנוגע להשפעתו עליה, בחיי היום יום. הניצול של הגברים שהקיפו את הולידיי מובא לידי ביטוי במהלך הסרט והופך גם הוא להיות מן דפוס חוזר בסרט, בדיוק כשם שהיה בחייה ועם כל אמיתות העובדות הללו, זה עדיין פחות מעניין לצפות בכל אותם התהליכים שוב ושוב ושוב ושוב במהלך הסרט, כאשר חסרה הליבה שבעצם מוציאה את בילי הולידיי מבילי הולידיי והופכת אותה לסמל המפורסם שהייתה.


השיר שהיה גם האייקון של הסרט ושל בילי הולידיי, כחלק מהמאבק עבור השחורים בארצות הברית

דניאלס לוקח את דמות הגיבורה שלו ובעיקר מעמת אותה עם עצמה, עם סביבתה ועם סוכני הבולשת, שהייתה ידועה בתור גוף, אשר הושתת על גזענות מסוכנת ואותו התווה לה ג'יי אדגר הובר. העימות של הולידיי עם עברה, עם הדיכוי הכללי לאוכלוסיית השחורים בארצות הברית ואפילו הסיפורים על אהבתה לבנות מינה מובאים בזעיר אנפין וכך מה שנותר לצופים להישען עליו בסרט הוא בעיקר ביצועיה של אנדרה דיי לשירים של הולידיי והעימותים של בילי הולידיי עצמה (שכאמור מגולמת היטב על ידי דיי) מול השדים הפנימיים שלה וניסיונות הפללה אחת לכמה זמן, על מנת שהבולשת יוכלו "להביא אותה לצדק".

בסיכומו של דבר נותרים הצופים עם מקטע מסיפור חייה המרתק של הולידיי ועם הארכות עקשניות מאוד, בכל הנוגע לסיטואציות חוזרות ונשנות (חומרים וגברים רעילים), ביצועים מהפנטים לשיריה של הולידיי ועוד קצת השפעות מעברה על עתידה. סרטו של דניאלס יכול היה להרחיב הרבה יותר את מקרי הליבה, שעיצבו את הולידיי כפי שהיא ולהפחית במינון משאר המקומות הבשרניים בסרט, אבל ניכר שהעדיף הפעם יותר לספר סיפור אישי, מאשר את זה החברתי, שהשליך על הפרטי.


ככה זה שהממשלה לא אוהבת אותך | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

בקיצור ולעניין:
ממשלת ארצות הברית בהחלט הלכה ראש בראש נגד הולידיי, אבל העימות המרכזי היה בין סוכני ה-FBI לבין זמרת שרצתה לתפוס ראש טוב ולמחות על היחס לו זכתה. וגם לשיר. ניתן היה לעשות זאת טוב יותר, אולי בפעם הבאה.

ביים וסיים:
לי דניאלס לא הצליח לשלב הפעם בין המיקרו למאקרו וקשה לומר שהצליח להעביר תחושת סבל מלאה של קהילת השחורים בארצות הברית של שנות הארבעים - חמישים. האריך איפה שלא צריך וקיצר איפה שהיה צריך להאריך.

לוהקו ושיחקו:
אנדרה דיי בתפקיד מהפנט, הן בתור זמרת והן בתור שחקנית שנכנסת היטב לנעליים העצומות שאותן נעלה (ולקח לה זמן עד שהסכימה לנעול אותן), אשר זיכה אותה בסופו של דבר במועמדות לאוסקר ובפרס גלובוס הזהב. לצידה נטשה ליון (הזכורה מ"אמריקן פאי" וגם "כתום הוא השחור החדש"), טרוונטה רודס (אשר כיכב ב"אור ירח") וגם גארט הדלונד (שהיה סם פלין ב"טרון: המורשת").

כמה זמן זה?
שעתיים ועשר דקות, שהם כנראה קצת יותר משעתיים נטו. אפשר לחלוטין היה לוותר על ארבעים דקות, במקסימום, להדק ולצמצם את הסרט היטב, על מנת שיהיה פחות מתיש ומייגע ויותר מרוכז.