"הלוויתן": אז מובי הוא לא באמת כזה דיק

ביקורות
מסחטת השחקנים המשובחת, אשר נקראת דארן ארונופסקי, עומדת לסחוט עוד מועמדות אוסקר בתחום המשחק. אתם יכולים להבין שגם אתם, ככל הנראה, עומדים להיסחט ממלוא דמעותיכם, בתום הצפייה בסרט המרגש הזה.

"הלוויתן": אז מובי הוא לא באמת כזה דיק
"הלוויתן": אז מובי הוא לא באמת כזה דיק

הקמפיין להעלאת המודעות עבור קיומו של אחד: ברנדן פרייז'ר הושלם בהצלחה. בימים אלו עושה את דרכו, במשך שלוש שעות מטמטמות ופורצות גבולות, סרטו של דמיאן שאזל, אשר נוגע בנקודות שהוליווד לא תמיד רוצה שייגעו. "בבילון" של שאזל מספר, בין היתר או נכון יותר - בדיוק, על איך הוליווד מכניסה שחקנים מבטיחים אל תוך הלוע שלה, לועסת אותם היטב, שותה את המיץ שנסחט עד תום, מנקה שיניים עם עצמותיהם ואז ביריקה מדויקת; מעיפה את השאריות באופן מדויק אל תוך בור הביוב הקרוב. כזו הייתה הקריירה של השחקן המבטיח, שכל ילדי הניינטיז זוכרים בזכות הופעותיו ב"המומיה" וגם בתור ג'ורג' מהג'ונגל בסרט: "הג'ונגל מת מצחוק".

לפרייזר היה עוד מיני תפקיד בעל משמעות בזוכה האוסקר ההוא, של פול האגיס: "התרסקות", אבל מאז הוא מתנהל בדיוק כמו כל שחקן שהתהילה אחזה בו רק לרגע ופשוט מבוסס את דרכו אל בינוניות ומטה, עם השנים. הפעם ובניגוד לדומיו, אשר נמצאים בשלהי הקריירה ההוליוודית שלהם, לשחקן הזה ישנו סיפור גאולה, אשר איננו נמצא כל כך רחוק מזה שהוא מתיימר לספר דרך דמותו, בסרט החדש של ארונופסקי. אחרי ערימת בחירות נוראיות בסרטים בינוניים ומטה, מצא את עצמו השחקן קורבן להטרדה מינית על ידי נשיאו לשעבר של איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, עבר גירושין מבת זוגו, סבל מבעיות רפואיות, פספס תפקידים מבטיחים וכמובן השמין והפך להיות מושא ללעג של מדורי רכילות.


הוליווד...אפשר כבר לצאת החוצה? | באדיבות בתי קולנוע לב

סדרה בשם "דום פטרול" שינתה את מאזן הכוחות עבור השחקן, כאשר בסיס המעריצים שלה נתן לו גב ותמיכה אינטרנטית רחבה, אשר הבשילה, בדרך קסם יוצאת מן הכלל, למינוף הקריירה שלו בהוליווד בחזרה. בסרט הנוכחי הוא אמנם עוטה חליפת שומן, אשר שיוותה לו עודף משקל יוצא דופן, אבל אפשר לומר בוודאות, לאחר מעקב הגרף היורד בחייו, שהוא חווה מספר דברים לא נעימים בשנים האחרונות, שעזרו לו להתקרב לדמותו בסרט, גם בהלך הרוח הנפשי שלה וגם בכל הנוגע למשקל שהוא העלה. בעוד חודשיים, כאמור, כל העסק הזה אמור להסתיים עם הפסלון הנחשב ביותר בתעשייה ופרייזר טופל על ידי זוג ידיי במאי טובות, אשר הניבו כבר, עד כה, כארבע מועמדויות של שחקנים ושחקניות, מתוכן נטלי פורטמן אחת זכתה להניף את הפסלון הנחשק.

הסרט, במסגרתו משתתף פרייזר בתור שחקן ראשי ואותו מביים ארונופסקי, מספר את סיפורו של צ'ארלי, שהוא מורה לספרות, אשר מעביר שיעורים מקוונים לסטודנטים, בכדי לעזור להם לשפר את יכולות הכתיבה שלהם. הסצנה הראשונה כבר מבהירה לצופים באיזו דמות מדובר, כאשר מסך שיחת הזום, אשר נגלה לצופים בתחילת הסרט מציג את הריבוע המרכזי, של המנחה ככזה אשר לעולם לא דולק וצ'ארלי מתגונן בפני תלמידיו, כאשר הוא טוען כי המצלמה שלו מקולקלת, באופן קבוע. בסצנה שלאחר מכן, וכאשר מגיעים אל האיש שמאחורי המצלמה ה"מקולקלת", אפשר להבין למה בעצם הוא לא רוצה להיחשף. במסגרת אותה הסצנה, שהיא גם גרפית למדי, אבל כולאת בקליפת אגוז את מה הקליפה העבה, אשר נותרה מאדם שפעם כנראה היה הרבה יותר מאושר מאותו אדם, אנו נפגוש את גיבור הסרט, כאשר הוא מאונן מול מסך מחשב על פורנו גייז.


תמיד להשאיר את המצלמה כבויה | באדיבות בתי קולנוע לב

קצת לפני הגעה לקליימקס עם עצמו, צ'ארלי מתחיל להשתנק, להיחנק ואל הבית נכנס מיסיונר כנסיה צעיר בשם תומאס, אשר בסך הכל רצה להפיץ את בשורתו. תומאס מוצא את עצמו, בעל כורחו, עד למה שנראה כמו רגעים אחרונים של גסיסה, בליווי סימפוניית חרחור אורגזמי עצוב, מפיו, אפו וכמעט גם מאוזניו של אדם אשר שוקל כמעט 300 קילוגרמים ואינו יכול אפילו להזיז את עצמו בשביל לכסות את הבושה. צ'ארלי המובך והנחנק מבקש מתומאס הצעיר שיקרא באוזניו ניתוח ספרותי לספר "מובי דיק", על מנת לעזור ולהקל עליו את הפרידה מהעולם ואיכשהו הדבר עובד, מרגיע אותו והוא צולח את התקף החנק וממשיך לחיות עוד קצת בידיעה שחרב גדולה תלויה מעל צווארו העבה. בגלל אופי עבודת החיתוך הקשה לצוואר כל כך גדול, ניכר כי הסמוראי החל במלאכת הניסור ולצ'ארלי נקבע תאריך תפוגה הרבה לפני שתכנן את לכתו מן העולם.

ארונופסקי מנהל את סרטו החדש כמעין הצגת תיאטרון, כאשר במקום במה ישנה דירה, שהיא יותר דיר. בדירה מתגורר לו צ'ארלי, אשר מצליח להשתנע בעיקר בזכות הליכון ומצליח לשמור על חייו, איכשהו, בזכות חברתו הטובה - ליז. היא רוצה שצ'ארלי ירים טלפון לבית החולים, על מנת להאיץ את תהליך ההצלה שלו, אבל הוא מתעקש להישאר בנכותו המאוד מגבילה בבית ולאט לאט, הסרט מתחיל להסיר ולקלף שכבות (ומצ'ארלי, כפי שאתם מבינים, מדובר בהרבה) על מנת לנסות ולהבין כיצד הגיע למצב, שבו הוא מצוי כיום. כמו ב"מתאבק" של אותו ארונפסקי, גם כאן מגלה הגיבור הראשי שזמנו על הכוכב קצוב, ככל הנראה והוא מנסה לאחות את הקרע העצום שיש בינו לבין בתו המרוחקת והזועמת - אלי.


תגיד זועמת עוד פעם אחת | באדיבות בתי קולנוע לב

מעבר לדמויותיהם של צ'ארלי וליז, מספק הבמאי הצצה אל דמויות המשנה בסרט: אלי ותומאס המיסיונר. יופיעו בהבלחה גם עוד שתי דמויות, במקסימום, אשר להן תפקידים כמעט זניחים וזהו. הצגה, כבר אמרנו? הסיפור של כל אחת ואחת מהדמויות מגיע, בסופו של דבר, למקום של חיפוש ומציאת גאולה - זהו הנושא המרכזי של הסרט, ככל שרוצה הבמאי שלו לספר, בנוגע לדמויות המרכזיות והמצומצמות, אשר מקבלות את זמן המסך, מעבר לגיבור הראשי של סרטו. מי מביא את הגאולה למי וכיצד? בשביל זה תצטרכו לתת יד בוטחת לארונופסקי את פרייזר ולצאת איתם למסע של שעתיים, בדירה חשוכה למדי וכמעט חסרת תקווה, אבל לא לגמרי.

הקומפוזיציה של הסלון ושל שאר החדרים והעמדת הפיל (או הלוויתן, במקרה הזה) בכל אחד ואחד מהחדרים הם מלאכת מחשבת נפלאה, בנוגע לעובדה שהבמאי ממקם את הגיבור הראשי שלו, על מנת ליצור את התחושה כאילו תיכף אתם עולים איתו על הספה או שברגעים המועטים בהם הוא קם ופוסע או גורר את עצמו במסדרון, הוא יגיע לתת לאחד מכם חיבוק חיזוק. באותו הסלון, כמו במפקדה טובה, מתנהלות שיחות בין צ'ארלי לליז, על המשך יחסי צ'ארלי עם החיים עצמם ולאן הם הולכים. הוא גם מכניס את אלי ותומאס אל הסלון, כמו בתכנית אירוח טובה ופותח את לבו בפניהם ומצפה שייפתחו אליו בחזרה, במיוחד בתו. הוא בעצם כמו מנחה תוכנית אירוח, רק שיש לו; במקום במה מסתובבת או מינימליזם שולחני, ערימות של זבל, ממתקים והוא גם אוחז בבעיות נשימה קלילות, צפצופים, לחץ דם מרקיע שחקים וכזה שבמקום הפסקת שתייה, תוקע שלושה משולשי פיצה במכה אחת אל תוך הפה.


לא רוצה להתארח, טוב? | באדיבות בתי קולנוע לב

עניין ההשמנה מוצג כמעין מחלה, הנגרמת מדיכאון וייאוש וכזו שאין לה מרפא או שום דרך לחזור אחורה - עניין שמחבר את הביקורת שהוטחה בסרט, בכל הנוגע לדרך שבו הוא מציג את ההשמנה - בתור מחלה סופנית וחשוכת מרפא. בפועל מדובר בשילוב של כמה אלמנטים, אשר הופכים בן אדם בריא, יחסית לגוש בשר ריקני ועצום, אשר לא מסוגל כמעט לזוז בכוחות עצמו. לעומת זאת ובניגוד גמור לחזות המרתיעה שלו, מדובר באדם בעל ראייה אופטימית, בעל נפש עדינה ועל אף שלל מגרעותיו, הוא מוצג בתור אדם אשר מסוגל לראות ערימות של טוב, גם אם הן קבורות מתחת לערימת חרא, בערך כמו במקרה שלו, אשר מדגים את קיום הלב הענק מתחת לערימות על גבי ערימות של שומנים.

בסופו של דבר ומעבר לערימות סיפורי הגאולה, מדובר כאן מעל הכל בשילוב שבין הבימוי הנפלא של ארונופסקי ובין התפקיד הטוב ביותר שאי פעם גילם ברנדן פרייז'ר על מסך הקולנוע וכאמור, יש האומרים שזו ההופעה אשר תזכה אותו בפסלון המוזהב והנחשק, אחרי שאף אחד לא האמין שהוא מסוגל לקצת יותר ממאחז בחרב או בשרכי עצים. אם יש מישהו בתעשייה שיכול לדחוף שחקנים טובים, אשר צריכים עוד פוש קטן מלמטה, על מנת לשבור תקרות זכוכית, כנראה שמדובר בבמאי מסוגו של דארן ארונופסקי ואין כמו סיפור סינדרלה וגאולה הוליוודי פרטי, אשר ישתקף בצורה טובה יותר בסרט שכזה, מאשר סיפורו של ברנדן פרייז'ר.


מראה, מראה שעל הקיר, מי שחקנית המשנה הטובה בעיר? | באדיבות בתי קולנוע לב

בקיצור ולעניין:
לא מדובר בהפתעות כלשהן, בכל הנוגע למה שמתרחש בסרט. אבל הסרט הקטן-גדול הזה כבר רשם את הצפוי מכל והעניק שתי מועמדויות לאוסקר, בתחום המשחק ועוד מועמדות בתחום האיפור (איך לא?). לא תפסיקו להתרגש ולא תוכלו שלא להתחבר לסרט הנפלא הזה.

ביים וסיים:
דארן ארונופסקי שוב חוזר לכשף ולבצע קסמים, הפעם בתוך חלל קטן ועם גיבורים מרובים, אשר זקוקים ליד מכוונת. הוא מתבסס על תסריט של הצגה של סמואל ד. האנטר, כיאה לסרט שמתבצע כולו בחלל קטן והוא מביא עמו איכויות ודיוק קולנועי לכל סצנה. הפעם הוא משאיר את המועמדויות לצוות שסביבו ומסתפק בעבודה נפלאה, בסרט נוסף לרשימה המוזהבת שלו.

לוהקו ושיחקו:
על ברנדן פרייז'ר כבר קשה להעמיס עוד סופרלטיבים, אבל ננסה בכל זאת, כי יש לו שתי סצנות פשוט מופתיות, שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליהן. הונג צ'או ("השומרים") בתפקיד משובח, אשר העניק לה מועמדות כמעט צפויה כשחקנית המשנה, עם הופעה יוצאת מן הכלל. סמנת'ה מורטון ("דו"ח מיוחד" ו"סינקדוכה, ניו יורק") עם הופעה קטנה ומשכנעת ובסוף שני הצעירים: סיידי סינק ("דברים מוזרים") וטיי סימפקינס, בהופעות סבירות, שלא מדירות שינה מעיניו של פרייזר.

כמה זמן זה?
כמעט שעתיים. מרגיש שרבע שעה פחות הייתה עדיין עושה את העבודה היטב.

סיכום המבקר
10/
8.0
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "הלוויתן": אז מובי הוא לא באמת כזה דיק
סרטים בקולנוע